חלק מ”בעיתיות” התנ”ך בעיני הוא בקידוש דמויות היסטורית והפיכתן לסמל ומשל. אברהם שסחר בנשותיו הפך לאבי האומה, יעקב שרימה את אביו, זכה להיות אבי השבטים ודוד שפעל על פי יצריו נותר המלך “חי וקיים”. לא מעט מתעסקת ביקורת המקרא וחילונים אוהבי ספר באבסורד ובקוריוז בתיאורים אלו, אהבתם של דוד ויונתן מונף דגל הגאוה הראשון, רחב מתוארת כדוגלת בחופש העיסוק, וכותב קהלת כבעל נטיות אובדניות.
והנה, אותה אוכלוסיה שכה נהנית לנגח את מאמיני התנ”ך, משתמשת באותה מתודה עצמה ואף ללא צורך טשטוש של אלפי שנים.
הדור החדש, שכלל לא הכיר את רבין, מקבל מידי שנה דמות מלוטשת ומצוחצחת, המופיעה בגאון, במבט מהורהר תחת הכותרת המנצחת: “מורשת רבין”. דור זה אינו שומע על חלקו של רבין ב”אלטלנה”, על אמירותיו ב”שבירת ידיים ורגליים”, או אף על השמועות על ריבוי הנשים בחייו.
פתאום הפך האיש ל”אגדה”.
מפעל שלם (וכלכלי) נבנה תחת דמותו המיוסרת. כותבי מערכי שיעור, שומרי מורשת, מנציחים ומעוררים ומעדכני הציבור בבקשותיו של יגאל עמיר. איש אינו נפסד.
מלבד האמת ההיסטורית, שגם היא עצמה מושג די נזיל.
הרצח הינו מתועב, מזעזע וראוי לגינוי מוחלט, הדבר מוסכם ללא עוררין. ויחד עם זאת, יש לומר את אשר במחשבותיהם של אנשים רבים, מכל הקצוות הפוליטיות: הרצח איבד כל פרופורציה. זה החל מהתנכלות תקשורתית ממוקדת בצעירה בת 20 ונידוייה מחיים אנושיים, זה נמשך בחקיקת חוקים ספציפיים סביב רבין, משל דמו סמוק יותר מגופותיהם של נפגעי טרור לאומני ופלילי המונחים לפתחינו מידי שנה. (האם את יגאל עמיר היו משחררים תמורת שליט?) וזה ממשיך ב”פסטיבל” בלתי נדלה מידי שנה של ראיונות מלאים, טקסים מייגעים ועיוות דמגוגי של ההיסטוריה.
ועדיין, למה הדבר כה חורה לי? למה אני כה נרתעת מיום זה?
כנראה כי בתור מהגרת פוטנציאלית לעולם החילוני, יום זה חושף בפני באור בוהק, את העגלה המתרוקנת של העולם החילוני. הציונות הופכת למושג גזעני, קרקע חקלאית הופכת למושג נדלנ”י וערכים ישנים וטובים מתחלפים לעיתים בג’סטין ביבר ו”האח הגדול”. אז מה ידבר אל הדור הצעיר מלבד טקסים בעלי מוזיקה נוגה המדברים על חזון השלום של רבין, על המלחמה באלימות ועל גינויי הלכה? ואין זה שונה בעיני מלחנך להכנסת האורחים של אברהם אבינו, או ללמוד מפסוקי תהילים המיוחסים לדוד המלך.
המחשבה שילדיי יגדלו במוסד שבו דמותו המצונזרת של רבין הינו מודל החיקוי המשמעותי ביותר מבעיתה אותי. איני חושבת שדמותו של שלמה היתה בהכרח טובה יותר, אך שם כאמור, השנים מטשטשות את העובדות האפשריות. בנושא של רבין, אני עצמי זוכרת את המורכבות סביב דמותו, ואני לא יכולה להפסיק לתמוה, כיצד עם שלם משתף פעולה (או מפחד לומר דבר מה) נגד הצגה כה דמגוגית של העבר הלא רחוק ולו רק בשביל להחדיר ערכים לדור החסר בדמויות מודל מוסריות.
______________________________________________________________
מתוך הבלוג של נטע שליו מאתר הארגון ‘ צו פיוס ’.